ינואר 2017 – שבוע 22-25 – TLV2NYC

כבר שהתחלתי עם הבלוג ידעתי שזה הולך להיות קשה – ״מה אעשה אם לא יהיה לי על מה לכתוב?״ להפתעתי, הבעיה אינה שאין מה לכתוב אלא שאין זמן לכתוב. וכך, כל שבוע שאני לא כותב, נערמים להם נושאים נוספים לכתיבה שרק מצריכים עוד יותר זמן, וחוזר חלילה.

אז היום בתפריט:

נתחיל ב- DMV. אזהרה: לא לבעלי לב חלש
יום הולדת 9 של מיה
חופשת הסקי הראשונה של הבנות
תמונות פטריוטיות ממסיבת סוף השנה של Waze בניו יורק

DMV – אזהרה: לא לבעלי לב חלש

ישנן שתי רשויות בירוקרטיות שאמריקאיות באמת חוששים מפניהן ואף שונאים. הראשון והברור זה ה IRS – מס הכנסה – או בשמו המלא Internal Revenue Services, והשני, הקצת פחות מוכר מחוץ לאמריקה, הוא ה DMV – סוג של משרד הפנים/תחבורה – Division of Motor Vehicles. מספר מימים (מה זה מימים?) להכניס אותכם לאווירה…

עד עכשיו שהיינו שוכרים אוטו הייתי משתמש ברשיון הישראלי שלי, וזה בסדר. אבל יש מגבלה לא ברורה של זמן ולא לעולם חוסן ויש דברים שבשבילם חייבים רשיון מקומי כמו ZipCar ובכלל, באמריקה, הרשיון הוא תעודת הזהות שלך. אז החלטתי לעשות רשיון. שלוש המשוכות בהשגת רשיון נהיגה בניו יורק:
(א) קורס חובה של 5 שעות (וככה גם קוראים לו – Five hours course) שבו מלמדים אותך מה מותר ומה אסור. פשוט נרשמתי והלכתי. אפילו היה קצת מעניין ובמפתיע יש מספר חוקים חשובים ששונים מהותית מבארץ.
(ב) מבחן תאוריה – די דומה לבארץ, רק קל יותר. למדתי 40 דקות בדרך הבייתה בסאב וואי וזה הספיק.
(ג) טסט, או באנגלית Road Test. זה כבר לא פשוט…
קודם כל, צריך להרשם מראש – הטסט הפנוי הראשון באזור שלי היה חודשיים קדימה! נרשמתי. אבל יש גם קץ׳. את הטסט אסור לעשות באוטו שכור אלא רק באוטו פרטי. אין לך? תשיג אחד. אז הגבריאלים טובי הלב (שוב המשפ׳ המאמצת שלנו) השאילו לנו את המכונית שלהם. אבל זה לא מספיק. אומנם מותר לי לנהוג עם הרשיון הישראלי, אבל אסור לי לנהוג לטסט. מה?! כן, ממש ככה. לטסט אני צריך שמישהו יביא אותי, ולא סתם מישהו אלא מישהו עם רשיון אמריקאי יביא אותי. למה? ככה! אז סינג׳רתי את רועי – חבר טוב לב מהעבודה ונסענו. בדרך, החבר הזכיר לי בדרך, שמותר ליצבור עד 15 נק׳ רעות בטסט (טעות קטנה=5, בינונית=10-בינונית וקריטית=15). הגענו למקום.

עמדו שם כשישה טסטרים משועממים שלא עשו כלום (אז למה חיכיתי חודשיים בטור?) ניגש לאוטו שלנו זה שנראה המרושע מכולם – בחור גבוהה, שמנמן, שחור ומבוגר שמלמל משהוא שפענחתי כ״תכנס לאוטו״. נכנסתי, נחגרתי, כיוונתי המראות, ועשיתי את כל הבולשיט שאמרו לי שצריך וחיכיתי שהמן הרשע ישים חגורה. ״למה אתה לא נוסע?״ הוא מלמל. ״אני מחכה לחגורת הבטיחות״ עניתי והנחתי שזה טריק שהוא עושה לנבחנים כדי להוריד להם נקודות אם הם נוסעים כשהוא לא חגור. המן הרשע שם את החגורה ופלט ״נו, סע כבר״. הפעלתי האיתות, הסתכלתי במראה וראיתי אוטו שהיה די רחוק ונסע לאט – יצאתי (הם יכולים להוריד נקודות אם אתה מחכה יותר מדי). באותה שניה אמר המן ״לא היית צריך לצאת, היה שם אוטו.״ לא האמנתי! ומיד הוא המשיך ״פנה שמאלה פה״. הפניה שלי שמאלה גררה עוד מילמול של ״מה זה היה – ? What was that". לא הבתי מה הוא רוצה. חשבתי שאולי זה בגלל שהייתי קצת קרוב למדרכה, ובכל אופן קיבלתי החלטה באותו הרגע שאני לא אומר כלום ולא עונה לו, רק נוסע ועושה מה שהוא אומר.
אני אחסוך ממכם את תיאור הטסט כולו. היתה לי טעות אחת לא קריטית בפניה ברמזור שמאלה ועוד לפחות 5 פעמים שהוא העיר לי על לא עוון בכפי ״לא הסתכלת פה״, ״לא בדקת בשטח המת״ וכו… ואני, דווקא כן מסתכל (כפי שכתב מאיר אריאל ״הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתחלתי״), אבל נשאר כמו דג – לא אומר לו ״אבל כן בדקתי״ או שום דבר אחר, ממשיך לנסוע.
כשחזרנו המן הקליד דברים לתוך מין מחשבון קטן והוציא לי מה שנראה כמו חשבונית. הגיש לי אותה בשקט. ראיתי שבחשבונית מפורטות הנקודות שירדו לי ולמה:
5 על אי הסתכלות במראה (לא נכון)
10 על המתנה בתחילת הצומת במקום באמצע הצומת בפניה שמאלה (נכון)
10 על אי בדיקת שטח מת (לא נכון)
סה״כ 25

אמרתי לו ״אני מבין שנכשלתי, מה אני צריך לעשות עכשיו?״. המן הרשע יצא מהאוטו בשקט ורק אמר ״תקרא את ההוראות בחשבונית.״ והלך. התעצבתי מאוד, נסעתי להביא את רועי הביתה, ומשם להחזיר את האוטו לגבריאלים. רק שם שסיפרתי לליהי את הסיפור ועברנו שוב על החשבונית ראיתי בקטן למטה…

בדקנו באינטרנט ומסתבר שמותר לצבור עד 30 נקודות רעות, אבל אסור לבצע אף עבירה קריטית של 15 נקודות. בקיצור, המן הרשע אומנם היה מגעיל למדי, ואפילו לא טרח לתקן אותי כשאמרתי לו שאני מבין שנכשלתי אבל את הדבר הכי חשוב הוא עשה נכון, או יותר נכון לא עשה – הוא לא הכשיל אותי:) השבוע קיבלתי הרשיון בדואר ואת עינת כבר אני אוכל להסיע לעשות רשיון – מקווה בשבילה שהיא לא תיפול על המן.

יום הולדת למיה שלנו:

האוצר הקטן בת 9 – ילדה כל כך גדולה שזה לא יאומן.
היא קוראת יותר טוב ממה שאני קראתי כשהייתי בן 13, וכותבת עם הרבה פחות שגיאות כתיב. כיוון שהיא אוהבת את הספרים של אריך קסטנר, היא מסוגלת להגיד לי בלי שום צחוק משפט כמו ״אבא, אפשר בבקשה עוד פת לחם?״. מצחיקה. השבוע, חגגנו בביתנו את יום הולדתה. לשמחתנו, פה לא מקובל להזמין את כל הכיתה הביתה (רוב הדירות בברוקלין קטנות מדי בכל מקרה) אלא רק קומץ קטן של חברות טובות. שיחקנו ״חבילה עוברת״ כמשחק גג שנמשך כשעה ובתוכו היו מקופלים משחקים ומשימות שונות (להכניס נר לבקבוק, לעטוף משהו בנייר טואליט ועוד קלסיקות). אחת המשימות היתה תחרות קפיצה לרוחק מהמקום. כשהגיע תורה של ליבי (הילדה היחיד בכיתה ב׳, השאר בכיתה ג׳) ראיתי שהיא עוברת בס״מ את הקו, והערתי לה. לי אמרה ״כן כן״ אבל לא הזיזה את הרגל אחורה את הס״מ המתבקש. שוב אמרתי לה ושוב לא קרה כלום. היה לה כל–כך חשוב לנצח שהיא לא וויתרה על ס״מ. רק בפעם החמישית בערך היא הסכימה להזיז את הבהונות אל מאחורי הקו, קפצה לה והשאירה את כל בנות כיתה ג׳ מאחור. תותחית! מצרף תמונות מהארוע המוצלח.

חופשת סקי ראשונה

חודש לפני כבר הזמנתי את החופשה בדיוק לתאריך של יום ההולדת של מיה 14-16 לינואר – סופ״ש ארוך עקב חג ״מרטין לוטר קינג״. הבנות חיכו לזה בקוצר רוח, וכשהם אמרו לי שהן כבר לא יכולות לחכות, אמרתי להן שאני ממתין לחופשת סקי הזאת איתן קצת יותר מ-9 שנים 🙂 זה נכון ושיחכו בסבלנות. באמת, כבר מזמן רציתי ללמד אותן סקי, וזאת היתה הזדמנות נהדרת. נסענו ל Hunter Mt כ 3 שעות נסיעה (ולפחות 4 שעות חזרה בפקקים). יום ראשון הן למדו שיעור עם מורה לסקי, וביום שני ושלישי שיעורי סקי עם אבא. אפילו שכרתי ליום אחד ציוד סקי (במקום הסנובורד שלי) כדי שאוכל להדגים להן דברים, והן קלטו סופר מהר. אחרי שלושה ימים אפשר לומר שהילדות פשוט יודעות לגלוש. ביום השלישי אפילו קפצו קצת, בשביל הכיף.