שנה הלכה, שנה באה, שנה טובה

כמו שראיתם כבר לא כתבנו כמה חודשים. החיים (כן, החיים עצמם) נכנסו למסלולם והכל כבר מרגיש די מוכר, רגיל ונורמלי אחרי שנה שלמה בארה״ב.

שנה הלכה, שנה באה

שנה הלכה, שנה באה ועלינו עברה בדיוק שנה ראשונה בניו יורק הבנויה. בשנה הראשונה הכל חדש, ואחרי שמשלימים מעגל פעם אחת הכל מתחיל לחזור על עצמו (שוב סתיו, שוב מתחיל בית ספר, שוב סוף שבוע ארוך לכבוד Labor Day). רציתי לכתוב לפחות פעם אחת נוספת, אולי אחרונה, והפעם לספר על החופש הגדול שלנו, שכלל קייטנת אומנות מהממת, ״סליפ אובר קאמפ״, חוג שח וגולת הכותרת, חופש בסיאטל ושבועיים בקראוון בהרי הרוקיז הקנדיים.

חשוב לציין שהחופש הגדול, שבארץ טוענים שהוא גדול מדי, כמו כל דבר, הוא עוד יותר גדול בניו יורק. הוא מתחיל ב-28 ליוני ונגמר רק ב-7 בספט׳. כן, כמעט חודשיים וחצי.

קייטנת האומנות של ציפי – Zipis Art Camp

זכינו. בפעם הראשונה זכינו, שהכרנו את ציפי ובפעם השניה זכינו ששלחנו את הבנות לקייטנה שלה בעיברית. מדובר בשילוב של יצירה, אומנות וכיף. כולל ביקור במוזיאון האומנות של ברוקלין (ג׳ורג׳יה אוקיף), במוזיאון ה״וויטני״( קאלדר), פגישה עם אמן גראפיטי, ביקור במספר גלריות במנהטן ומוזיאון הקולנוע בקווינס. חוץ מכל הסיורים וההשראה, הילדים עשו עבודות מקסימות ומגוונות

 

חוג שח

מצאנו חוג שח קרוב בתצורה של קייטנה (Chess Camp – הכול פה זה ״קאמפ״), והבנות חזרו לשחק. לבנות זה נתן הזדמנות להפליא בקישוריהם וכל השבוע הן שמרו על מאזן ללא הפסדים, עד ששיחקו אחת נגד השניה. ליבי בכתה לפני המשחק, כי ״אני יודעת שמיה תנצח״, אבל בסוף ליבי נצחה וכך לקחה את המקום הראשון, ומיה שהפסידה, קצת בכתה והתנחמה במקום השלישי המכובד.

״סליפ אובר קאמפ״ֿ

הבנות מכתיבות לי: ״אבא תכתוב שלוש מיליםהכי כיף בעולם״.

(מיה וליבי) באמת היה מאוד כיף בסליפ אובר קאמפ (sleep over camp)

(אסף) כששאלתי את מיה מה היה הקטע הכי טוב בקאמפ, אין ענתה שאתה זוכה להיות בלי ההורים ועם חברים חדשים במשך שבועיים (ואני מוסיף, מטעמי סימטריה, גם ההורים נשארים בלי הילדים שבועיים בניו יורק!!!). חשוב להדגיש שזה באמת ״בלי הילדים״ – אין ביקורים, אין שיחות טלפון, או ווטסאפ, אפילו אימייל אין – קיבלנו גלויות מהקאמפ רק אחרי שהבנות כבר חזרו. כשההורים שולחים אימייל, אז מדפיסים על דף ונותנים לילד לקרוא. אין מסכים (רבים של מסך) בכלל!

רוב הקאמפים שישנים בהם ממוקמים צפונה בטבע, או מה שנקרא כאן באופן גורף upstate NY. במהלך השבועיים יש סדר יום קבוע שכולל הרבה ספורט ומשחקי כדור, אגם ששוחים בו וקופצים מטרמפולינה למים, קיר טיפוס, מדורות, קצת יצירה וגם זמן לבד לקריאה, כתיבת גלויות וכד'. מה רע? ישנים 8 בנות ושתי מדריכות בבקתת עץ חמודה.

החוויה של לארוז לילד מזוודה ולשלוח לשבועים מחוץ לבית, היא מחשבה מוזרה לרוב הישראלים. קיבלנו לא מעט שאלות כמו ״אתם לא מפחדים?״, ״לא תתגעגעו?״ והאהוב עלי ״אם יקרה משהו?״. אז התשובות בהתאמה הן ״לא״, ״׳קצת״ ו״אז יקרה״ . אנחנו לא מפחדים, וביננו, מה כבר יכול לקרות? ולגבי הגעגעוע אז ברור שאתה מתגעגע, אבל יצאנו כמעט כל ערב כמו ברווקות והיה לנו המון זמן פנוי ומסתבר שגם לזה התגעגענו לא פחות.

 

חופש בסיאטל וליקוי חמה

IMG_20170818_154302

אז יש לנו חברים בסיאטל …. חברים טובים שעברו לפני 4 שנים לארה"ב. ורד, עדי, איתמר, גל ומיקה הקטנה. הכרנו בגבעתיים כשמיה ואיתמר היו ביחד בגן וורד ואני בילנו שעות רבות בגני שעשועים ואז הם נדדו ברחבי השרון ובסוף התמקמו אי שם בסיאטל. התנחלנו אצלהם לשבוע! אחרי שנה "מכווצת" בניו יורק בדירתנו הקטנה, היינו נרגשים ממספר החדרים שיש להם בבית + חניה לשתי מכוניות וגינה חמודה. הכל הרגיש פתאום כל-כך מרווח ולמרות שהיינו סכה 9 נפשות, היה המון מקום.

סיאטל התגלתה לנו כעיר מקסימה, יושבת בנינוחות בין אגמים ויערות. היא מרכז הייטק שהולך ומתפתח ומקום מושבם של מיקרוסופט, אמאזון, מטוסי בוינג וסטארבקס. עיר איכותית, רגועה ופסטורלית, לפחות בקיץ כשמזג האוויר נעים. פגשנו את משפחת קאמרה בארוחת ערב מצויינת שכללה הרבה סרטנים טעימים, הלכנו לבקר באקווריום, מוזיאון האומנות, מרכז צ'יהולי לניפוח זכוכית, מוזיאון הפופ (שבול היתה בו תערוכת צילומים של דיויד בואי!!!), מגדל התצפית של העיר, גלגל ענק ובסוף גם לונה פארק שמשולב עם לונה גל.

היה לנו שבוע נפלא. תודה חברים!

 

 

 

 

 

שבועיים בקראוון בהרי הרוקיז הקנדיים

התמכרנו. אני כותב את שורות אלו בימים האחרונים שלנו ברוקיז, אחרי שסיימנו סיבוב של כמעט שבועיים בקראוון, ואני מרגיש שיכולתי להמשיך עוד חודש בקלות (שלא לאמר שנה). אנחנו מטיילים שלוש משפחות שלכולן זו הפעם הראשונה בקראוון. הגליק הגדול הוא שאפשר לשלב בין טבע לנוחות. יצאת מדלת הקראוון ואתה בחוץ, ליד איזה עץ שומע את הנחל (וכאן כל נחל זה נהר). נכנסת בדלת הקראוון ויש לך מיטות, ארונות, תנור, כריים, מיקרו, שתי טלוויזיות, מזגן, שירותים, מקלחת, פינת ישיבה, מיקסר ועוד.כמעט נוח מדי. אפילו אם מזדחלים בפקק, מישהו יכול לקפוץ למטבח ולהכין קפה – ממש גאוני.

ברוקייז הכל מאוד מסודר, וברוב הלילות ידענו מראש איפה אנחנו נישן, וטוב שכך, כיוון שבסופ״ש בעונה הכל כמעט תפוס. יש קאמפגראונדס (campgrounds) – שטח הלינה שמקבלת משפחה עם קראוון – טובים יותר וטובים פחות. בחלקם יש חיבור למים חשמל וביוב, ובחלק אין, אבל בכולם יש שולחן פיקניק משפחתי. הקטע הכי נחמד זה שלא צריך לפרוק ולארוז מזוודות שעוברים ממקום למקום. בסה״כ סוגרים את הקראוון – בשלנו היו שלושה חלקים שנפתחו החוצה (מיטה זוגית, פינת אוכל וארון) ואסור לסוע איתם פתוחים, אז צריך לזכור לסגור.

הכיף הגדול היה שטיילנו ביחד עם המשפחות ה"מאמצות" שלנו – משפחת גרין ומשפחת גבריאלי-לוטן. לכל המשפחות יש בדיוק שתי בנות בגילאים 7-9, כך שהילדות התגבשו לסוג של כנופיה ולכן היו עסוקות בעניינים שלהן. אני כן יכול לאמר שנראה שהטלוויזיה לא היתה חסרה להן במשך שבועיים וגם לא אף מסך אחר, ולמרות שהיו שתי טלוויזיות בכל קראוון, כולן נשארו סגורות כי "אין קליטה ברוקיז". במקום זה הכנופיה העמידה שירים וריקודים שהוצגו מדי ערב להורים, ועסקה בפעילויות מחתרתיות בענייני "המחנה" שהשתיקה יפה להן, כולל סימון הטריטוריה באמצעים טבעיים – כבר אמרתי יותר מדי.
גם אנחנו, ההורים, הגענו די מהר לאיזון מאוד נעים וזה בעיקר בזכות המזג הנוח של שלושת המשפחות. כל אחד מצא את התפקיד המתאים לו (אני כמובן הייתי א' שתיה). כולם עזרו לכולם והמצרכים עברו מקראוון לקראוון ("אצל מי נשארו ביצים?") מדי ארוחה.

IMG_20170825_094721

IMG_20170825_110505לוקח כמה ימים עד שנכנסים לקצב. קמים בבוקר, אוכלים קורנפלקס, מכינים סנדוויצים, מקפלים הקרוואן לתצורת נסיעה. מנתקים החיבורים של חשמל/מים/ביוב, ונוסעים לאיזה טיול או אטרקציה אחרת. אחה"צ או לקראת ערב נוסעים חזרה לקאמפ או שכבר ממשיכים לקאמפ הבא. מחפשים את "מקום החנייה" שלנו בקאמפגראונד (יש עשרות רבות של רכבים). מרוקנים ביוב, מממלאים מים, מתחברים לחשמל ופותחים הקראוון לתצורת שינה. עוד יום.

בקיצור, לטייל בקראוון זה פשוט טיול ויש לי הרגשה שהפעם הבאה תיהיה די בקרוב. מומלץ.

גמר חתימה טובה 🙂

IMG_20170828_185727_545
אגם "לואיז"

IMG_20170829_170322

IMG_20170829_160000
The Icefield

IMG_20170829_155503IMG_20170901_135638IMG_20170901_141015

מודעות פרסומת

אביב הגיע, פרח בא

שלום שלום

זהו, צלחנו את החורף שהיה ארוך, קר, ובכלל לא קצר. אבל, אחד הדברים היפים בני-יורק זה לראות את העונות מתחלפות. בשניה שהחורף נגמר, וכשעל המדרכות היו עדיין ערמות של שלג קפוא ומלוכלך, העצים כבר התחילו ללבלב. מהר מאוד השלג נמס ואביב התחיל להתפרץ במלוא עוצמתו.

מצרף שני סטים של תמונות. הראשון, מהשכונה שלנו – התמונות צולמו במרחק של 2 דק הליכה מהבית.

אביב שכונתי

IMG_20170426_083010-1
ניצנים רטובים מול בית הספר של הבנות
IMG_20170421_083308-1
הרחוב שלנו

IMG_20170416_143938

IMG_20170428_161731-1
שעת בין ערביים בשכונה

IMG_20170420_185510-1

הגנים הבוטניים בברוקלין

אחרי שראינו כמה יפה פה בשכונה, הגדלנו לעשות וקפצנו לגנים הבוטניים בברוקלין. בגנים הבוטניים המהממים, שחלק גדול מהם הוא בסגנון יפני. הדובדבן שבקצפת היא כמובן פריחת הדובדבן המפורסמת. ואכן, הגנים מפוצצים ביפנים שבאים בשביל קצת להרגיש בבית, ולשלוח תמונות למשפחה במזרח – ממש כמונו.

אז לפני שנתראו את כל התמונות, כנסו תנוחו בצל הדובדבן הוויראטואלי – 360 שבלינק הזה.

IMG_20170423_111555
נשבע שזה לא מפלסטיק

IMG_20170423_113622IMG_20170423_143148IMG_20170423_113711IMG_20170423_120059IMG_20170423_111515IMG_20170423_120326IMG_20170423_114228

סדר פסח (עינת כותבת)

השנה הראשונה למגורינו בחו"ל, היא שנה מיוחדת. כל חג ואירוע, הוא בגדר פעם ראשונה במתכונת שונה.

את סדר-פסח החלטנו לקיים אצלנו בבית עם חברים. אבל לפני שערכנו את שולחן החג הארוך, החלטנו להקדיש קצת מחשבה לאיך אנחנו רוצים לחגוג את הסדר. זה מסוג השאלות שבשיגרה פועלים בהן מתוך אנרציה של הרגל והפעם הרגשנו שבעצם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. אז היינו מסובין, וויתרנו על השולחן ועשינו בסלון פינת זולה, סטייל חושה סיני (אפרופו מצרים) בברוקלין. סדר פחות מסודר, קצת יותר משוחרר, אי-סדר פסח אם תרצו 🙂

IMG_20170410_174223מקרובי המשפחה החב"דניקית קיבלנו מצות שמורות, עבודת יד. סידרנו צלחת פסח יפה בלי הפולקע (שתמיד נראה לי ממש לא אסטתי), קיבצנו הגדות, החבאנו את האפיקומן ופרצנו בשירה

תודה לציפי, מולי, מיה, זואי, ארז, רוני ויונתן היקרים שבאתם לחגוג איתנו.

גאוטמלה – חופשה חצי שנתית

כך חלפו להם השבועות, ופתאום אנחנו פה כבר חצי שנה. אחד הטיפים הראשונים שקיבלנו על החורף, זה שהוא ארוך – ארוך וקר. לכן, כדאי מאוד לשבור אותו עם איזה חופשה קצרה למקום חם. התלבשנו על חופשה של שבוע שהיתה לבנות מבית הספר (יש ארבעה כאלו בשנה), גנבנו עוד לפני ואחרי, וכך קוששנו לנו חופשה של כמעט שבועיים. אחרי התלבטות קצרה בין מקסיקו, גואטמלה וקוסטה-ריקה, השוואת מחירי הכרטיסים והתייעצות עם מומחים, הפור נפל – גואטמלה יט יז – וגם הפוסט, כמו החופשה יוקדש לאותה מדינה יפה וענייה במרכז אמריקה.

הטיול

הפעם הלכנו על השילוש הגאוטמלי הקדוש: למרות שהגאוטמלים, כמו רב אחיהם הלטינו-אמריקאים, התנצרו בהשפעת הספרדים, אין הכוונה לשילוש המפורסם ״אב-בן-רוח הקודש״ כי אם ל״אנטיגואה-טיקל-אטיטלן״ שלושת המקומות המיוחדים, היפים והמתויירים ביותר בגואטמלה.

  • אנטיגואה – עיר עתיקה, קולוניאלית יפה ומסודרת מאוד, שבעבר היתה בירת המדינה.
  • טיקל – אתר בג'ונגל עם פירמידות ה״מאיה״ המפורסם ביותר בגואטמלה. שם למדנו על החיים בגוטאמלה של פעם ושל היום, ולא פחות חשוב, עשינו אומגה (zip line) בג׳ונגל שחבל״ז.
  • אגם אטיטלן – אגם יפיפה שסביבו הרים גבוהים וכפרים קטנים. באחד הכפרים הללו התארחנו וישנו אצל משפחה מקומית ועל כך נרחיב בהמשך…

אגב, בשלושת המקומות כבר טיילתי בטיול מוצ׳ילרים של אחרי צבא לפני כ-15 שנה, וחלק מהקסם היה לראות מה השתנה ומה נשאר אותו דבר.

אנטיגואה

אניטיגואה (אנטיקה – עתיקה), אחת הערים הכיפיות לתיירים במרכז אמריקה, היתה בירתה של גאוטמלה כ 200 שנה, עד שרעידת אדמה החריבה אותה בשנת 1773. בשביל להוסיף עוד פלפל, העיר מוקפת בלא פחות משלושה הרי געש, שעל אחד טיפסנו ואף התחממנו בחום גופו (ובישלנו מרשמלו בתוך חור באדמה :). בזכות חבר טוב בשם עדי אופנהיים (שהוא חוץ מחבר הוא גם אדריכל וגם מדריך טיולים לאמריקה הלטינית) קיבלנו המלצה על מלון-מוזאיון-מינזר מדהים. מינזר דומיניקני שננטש והפך למלון לפני מספר שנים בשם Hotel Casa Santo Domingo.

מכל שאר המקומות בגאוטמלה שביקרתי בהם בעבר, אנטיגואה השתנתה הכי הרבה ב 15 השנים האחרונות ובעיקר התעשרה. פתאום יש המון מסעדות של ״הביוקר״ – בסיגנון פיוז׳ן גואטמלי-צרפתי וכיוב׳ במרכז העיר הקטנה הזאת. השוק, אגב, נראה די אותו הדבר.

הקדשנו יום אחד לטיפוס על הר הגעש ״פקאיה״ (Pacaya). בעשרות השנים האחרונות ההר נמצא ברמת פעילות משתנה, לא ממש מתפרץ אבל גם לא לגמרי כבוי. בשנת 2010 ואחר כך ב 2014 ההר נתן הדגמות קצרות למה הוא יודע לעשות, וגם כשאנחנו טיפסנו (כמובן לא עד הפיסגה ממש) ניתן היה לראות עשן, וסלעים שמתעופפים להם מלוע ההר. חלק ממסלול ההליכה שלנו עבר על אזור הלבה שהתקשתה מהמיני התפרצות של שנת 2014.

באחד הימים, יצאנו מהעיר וביקרנו בקואופרטיב של נשים מקומיות שגרות בכפר סמוך לאנטיגואה. מדהים לראות כמה מהר, הנוף העירוני משתנה. חמש דקות מחוץ לאנטיגואה, הבתים כבר לא צבעוניים, הזבל יותר פזור ונראה לעין, ורק הטבע עצמו שומר על אסטטיקה. הנשים שאירחו אותנו סיפרו לנו את סיפורן וסיפור הכפר המרתק. בקצרה, מדובר בכפר טיפוסי, עם הבעיות הרגילות של אלכוהול, מחסור בחינוך ומשאבים. במהלך מגיפה קשה שפגעה באנשי הכפר לפני כ 50 שנים, הם נאלצו למכור את אדמותיהן לטובת קניית תרופות. התפנית הטובה בעלילה היא, שנשות הכפר, יזמו הקמה של קואופראטיב משותף, בו בחרו לשתף פעולה – ליצור בייחד, ולשלוח את ילדיהם ואת עצמן לבית הספר. הגברת שסיפרה לנו את הסיפור (כמובן בספרדית – ופה הייתרון הגדול של מי שמבין ספרדית, כיוון שעל אנגלית אין בכלל מה לדבר), העידה על עצמה שלא ידעה ספרדית, קרוא וכתוב עד שהיתה בת 20 ואמא לשלושה ילדים. עד היום, אדמות הכפר שייכות לגביר העשיר מהעיר הסמוכה ובני הכפר משלמים דמי-חכירה. נסענו אליהן על מנת להתנסות ולראות כיצד הן טוות ואורגות את הבדים הצבעוניים שלהן, אחת מגאוותיה של גואטמלה. כל הבדים עשויים מכותנה, נצבעים ע"י פרחים וצמחים מקומיים ואז נארגים ע"י הנשים. לכל אחת מבנות הקואופרטיב יש סגנון ועיצוב האופינים לה.

אנשי הכפר עדיין חיים בפשטות ובעוני, אבל לפחות זוכים להשכלה בסיסית תודות להתאגדות הנשים הללו.

טיקל

התחנה השניה היתה ״טיקל״, שהיא הפנינה ההסיטורית של תרבות ה״מאיה״ בגוטאמלה. היום, צאצי המאיה הם כ-40% מתושבי המדינה, והם דוברים שפות אינדיאניות שונות, אך רובם דוברים גם ספרדית. אתר המאיה בטיקל, שבו בנויים מקדשים (סוג של פרמידות מרובעות) מרשימים מאוד והוא אחד מערי המדינה שהיו במרכז אמריקה בתקופה הפרה-היספניקה (לפני בואם של הספרדים). באופן מפתיע, אנשי המאיה לא גורשו מהעיר אחרי כיבוש הספרדים, אלא נטשו את העיר בעצמם מאות שנים קודם לכן. ההסטוריונים חלוקים האם עשו זאת עקב בצורת קשה, מלחמות בין השליטים, מלחמת אזרחים, או מסיבה אחרת. מה שבטוח זה שלהיות בן מאיה מהמניין זה לא היה פיקניק. התרבות עצמה הגיעה להשגים מרשימים בחזיתות מסוימות (אסטרונומיה – לוח שנה מדוייק, מתמטיקה – במקביל לערבים הם המציאו את ה״אפס״, ארכיטקטורה – תראו בתמונות), אך ה״פרט״ היה חסר חשיבות לחלוטין. הפערים בין העשירים 2% (האצולה והכוהנים) לעניים 98% (העבדים) היו אין-סופיים, ותוחלת החיים של הראשונים היתה יותר מכפולה. בני המאיה האמינו באל השמש, הירח, התירס וכד' ולכבוד אלילהם הקריבו קורבנות של בע"ח אך גם ילדים ואנשים בוגרים מתו למען מטרה זו. את קורבנות אל השמש המיתו על ידי שליפת ליבם הפועם מתוך גופם.

אגם אלטיטלן

באזור האגם ישנו בשני מקומות שונים – יש לומר, מנוגדים. התחלנו שני לילות אירוח אצל משפחה גואטמלית בכפר קטן ולא מתוייר שבסביבה – פרטים נוספים בהמשך. אחרי כן עברנו לווילה מפנקת על שפת האגם שבה בילינו את שלושת הלילות האחרונים.

אצל המשפחה הגואטמלית והשוק של צ'יצ'יקסטננדו – קטע מתוך היומן של ליבי

״אחרי שהלכנו מהבית השני נסענו למשפחה. בדרך עצרנו לאכול ארוחה לפחות שתי שעות. אחרי שתי שעות ועשרים דקות, היה פתאום פקק שקרה בגלל שהעלו את המחיר של החשמל. (*הכביש נחסם עקב הפגנה). חכינו ואמא בדקה עם הנהג משהו. אחרי 30 דקות אמרנו די, אבא ואמא אמרו שעד שהפקק יגמר, נחפש מלון אחר ובינתיים נהיה במלון הזה. הסתובבנו והתחלנו לנסוע אחורה. אחרי 25 דקות הגענו למלון יפה שאמא ראתה בדרך הלוך. נכנסנו ואמרנו שאם הפקק נפתח, אז תגידו לנו ובינתיים נהנינו במלון. חיכינו. אחרי 4 שעות ואפילו 5, הפקק נפתח. הזמנו מונית. כשהגענו סוף סוף לבית של המשפחה הגואטמלית, פירקנו קצת את הדברים. הלכנו לאכול טורטיות, תירס, שעועית ואני לא בדיוק זוכרת. אחר כך הלכנו לישון.

כשקמנו אכלנו ונסענו באוטובוס שעה לשוק של צ'יצ'יקסטננדו. בדרך באה איתנו עוד אישה מפולין שגם נסעה לשוק. שהגענו לשוק היינו צריכים לקנות לאמיליה מתנה ליום ההולדת שלה. (*אמיליה היא חברה טובה מבה"ס של ליבי ומיה שהזמינה את הבנות ליום הולדתה). קנינו לאמיליה תיק מחרוזים שבתוכו ציפור יפה מחרוזים. לי גם קנו ציפור יפה וקטנה מחרוזים ולמיה ולי קנו גם סיכה יפה לשיער מחרוזים. אמא קנתה לעצמה תיק לא מחרוזים. כל זה לקח לפחות 4 שעות.
שיצאנו הנהג מונית היה שם. הלכנו לאוטו ונסענו עם עוד שני אנשים מצרפת. אבא ביקש שנעצור שניה לראות את בית-הקברות. שהגענו חזרה לבית, ציירנו עם היידי ואמרילי ציורים יפים, אכלנו, ארזנו והלכנו לישון. כשקמנו בבוקר לקחנו את המזוודות וירדנו לג'יפ.״

 

בני מזל שכמונו…(we lucky bustard) – עינת כותבת

לפני שנתיים, כשעלה רעיון הרילוקיישן (איך לעזאזל אומרים את זה בעברית?!), דיברנו רבות, אסף ואני, על כמה אנחנו בני- מזל שיש לנו את זכות הבחירה איפה לגור ובכלל מה מתחשק לנו לעשות עם החיים שלנו.

בגואטמלה, לרוב האנשים, אין באמת ברירה ואין הרבה מרחב בחירה בחיים שלהם. ההשכלה שלהם בסיסית, הם לא יודעים אנגלית, הם מיומנים בעבודות מסורתיות, המדינה עניה ולפעמים יש להם טלפון ואינטרנט ולפעמים גם את זה לא. מצב לא פשוט. התארחנו בבית של משפחה טיפוסית שכזאת, בכפר קטן קרוב לאגם הטליטלאן. המשפחה היא מצאצאי שבט המאיה, ביניהם הם מדברים Cakchiquel ובביה"ס יסודי הם למדו ספרדית.

קרלוס ופטריסיה, שניהם בני 27, הכירו כל חייהם מהכפר ובגיל 17 התחתנו ונולדה להן הבת הבכורה. פטריסיה אומרת שהיה לה עדיף להתחתן מוקדם ולעזוב את בית-הוריה, כי הם 11 אחים במשפחה ותמיד לא היה מספיק מקום וכסף לכל הילדים. היא סיימה רק ביה"ס יסודי (6 שנות לימוד) ואז נשלחה לעבוד. היא רצתה מאד להמשיך ללמוד, אבל לא היתה לה האפשרות. ההורים שלה, גרים ליד הכנסייה של הכפר, מרחק 5 דקות הליכה מבית משפחתו של קרלוס. יש להם שתי בנות. היידי בת 10 ואמרילי בת 9 וזהו. פטריסיה הסבירה לנו שהיא רוצה לאפשר לבנות שלה ללמוד בבה"ס תיכון ולכן עדיף שיהיה להם רק שתיים. הלימודים יקרים ויותר מדי ילדים הם לא יוכלו לפרנס כי צריך לשלם על ספרים ומחברות. הבנות חמודות ומנומסות והן שיחקו וצבעו ביחד עם מיה וליבי אצלנו בחדר. היה תענוג להתבונן ברביעייה הזאת. הם גרים בבניין עם ההורים והאחים של קרלוס.

5 משפחות במבנה מוזר, של חדרים בודדים שבניהם מקשר גרם מדרגות לא גמור. אם רוצים ללכת מהמטבח, שהוא החדר על הגג, לחדר השינה, צריך לעבור בחוץ ובדרך לפגוש את כל הגיסים והאחיינים שמתרוצצים יחפים ממקום למקום. הכל לבנים ובטון, לא מוחלק, חשוף, עם ברזלים שמציצים ומחכים אולי לבניה עתידית. קרלוס הוא שיפוצניק (כשיש בנמצא עבודה) ופטריסיה אחראית על הבית ועל הבנות ועושה תכשיטי חרוזים במיומנות מרשימה, אותה היא למדה מאמא שלה, שלמדה אותה מאמא שלה וכך הלאה. הבנות בחרו שתי שרשראות יפות שעלו לנו 13 ש״ח.

במטבח אין מקרר ואת התנור מזינים בקרשים ומבשלים על גבי לבנים. מכינים טורטיות. קצת כמו מדורה. אין שום מכשיר חשמלי, מלבד מיקסר ישן ונורת חשמל שמשתלשלת מהתקרה. את הכלים שוטפים בכניסה למטבח, בעזרת חביות של מים שמביאים מלמטה, כי במטבח אין מים זורמים (או חמים). האוכל היה פשוט וטעים. קצת עוף, הרבה שעועית והמון תירס, כולל תה תירס מצוין ובבוקר חביתה ופירות. מיה ממש אהבה את האוכל ובעיקר את הטורטיות. כל הכפר די מלוכלך ומוזנח. מבאס להסתובב שם. ישנו אצלם שני לילות וויתרנו לבנות על המקלחת, כי אין בכלל מים חמים בבית.

אני מאמינה שהבנתם את הרעיון, זה נראה שם כמו עזה. היה לי הרבה יותר נוח כשעברנו למלון המפנק שלנו, עם שירות חדרים, מגבות ומצעים ריחניים. יחד עם זאת, היתה לנו חוויה טובה ומעניינת שנזכור כנראה יותר מהמלון ואני מקווה שנחזור עליה בטיולים נוספים. הביקור הזה אפשר לנו לחדור קצת יותר לעומק החיים של הגואטמלי הפשוט. אחרי הביקור בכפר, התחושות שלי אמביוולנטית. מצד אחד החיים שם קשים ומצומצמים ומצד שני, הילדות של היידי ואמרילי בהחלט טובה יותר מהילדות של ההורים שלהם. הם מנסים לשפר את החיים שלהם וכנראה שגם מצליחים, טיפין טיפין. אירוח תיירים שכמונו, הוא הזדמנות להכנסה נוספת.

כיוון שאין עוינות ברחובות והילדים משחקים במגרש הכדורגל/חנייה המאולתר שמול בכנסייה, היה נוח לסכם ולומר שבני הכפר הם עניים אך מאושרים בחלקם. זה היה נוח אבל לא מדויק. היום, יותר מפעם, אולי ה״כפר הגלובלי״, בגלל הטכנולוגיה, האינטרנט והתיירות, המקומיים מודעים יותר למצבם היחסי ולעולם שסביב – הם פתאום מודעים לאפשרויות שיש להם, אבל בהחלט גם לאפשרויות שאין ולעולם לא יהיו להם! 

מה שכן, החוויה הזאת נתנה לנו הרבה פרופורציות. יש לנו הרבה שפע ומזל שנולדנו לחלק הלבן והשבע בעולם והכוס שלנו מלאה הרבה מעל החצי.

עד כאן הפוסט להשבוע. שיהיה סופ"ש נעים

שבוע 27 – על המון דברים, [ועלי -מיה]

פעם שנייה שאני כותבת פוסט – מאוד מהנה, ודי קשה לכתיבה. הפעם – לשם שינוי – יש גם חידות. יש לי המון דברים לכתוב עליהם – אז בואו נתחיל…

שלג על עירי

ביום רביעי בלילה ירד המון שלג, ולכן ביום חמישי קרה ארוע נדיר במיוחד: בטלו את בית הספר! מובן ששמחתי מאוד, וכמוני גם ליבי. עשינו המון דברים, בעיקר דברים מהנים…

חיבור שבועי

אני, כרגיל, כתבתי את החיבור השבועי שלי (בעברית), ואבא, כרגיל, תרגם לאנגלית (מצורף בהמשך). הפעם החיבור הוא על איך לכתוב חיבור. תחזיקו חזק, אתם עומדים לגלות…

IMG_20170129_205151.jpg

screen-shot-2017-02-02-at-11-34-02-pm

יום הולדת קטן…

היום אני אלך ליום הולדת של חברה מאוד טובה שלי, ג'ורג'ט, או באנגלית,  Georgette, ואני מאוד מתרגשת כי: הילדות שיהיו שם ישארו לישון שם, קוראים לזה פה Sleepover Party ויום ההולדת נערך במלון. אני מביאה לה במתנה מנורת לבה.

אני מפורסמת

יש לבית הספר עיתון שבו כתוב מה היה בבית הספר, או מה יהיה. אני מופיעה בעיתון הזה כי…  אני לא באתי מארה"ב!!! זה אומר שכל מי שקרא את הכתבה קרא עלי! ריאיינו אותי קצת! הנה הכתבה…

wp-1486925554170.jpg

 

ההופעה

ביום שני הכיתה שלי תעשה הופעת ספורט בפני כל בית הספר. תשובות לשאלות לפני שתשאלו: בוודאי שאני מתרגשת 🙂 היא קצרה. בבוקר. כן, זו ההופעה הראשונה שלי פה.

הפתעה

לסיום אני רוצה לחוד חידות הקשרים. חידות הקשרים זה כששואלים: "מה הקשר בין [משהו] ל[משהו]?" את התשובות תכתבו בתגובות לפוסט שלי, ואולי ליבי תפרסם אותן בפוסט הבא. בין המנחשים נכונה, אולי נגריל פרסים.  :]

החידות הן: "מה הקשר בין הסיפרה 0 ליוגה?" "בין ד"ר סוס לאופרה?" "בין ספינה לכתב חרטומים?"

פבואר 2017 – שבוע 26 – ביקור שני בארץ

השבוע יצא לי לבקר בארץ וזה מצויין, כי בטיסה הלוך הספקתי לכתוב את הבלוג של שבוע שעבר, ובטיסה חזור (שנידחתה פעמיים – כן, אל על), אני כותב את הפוסט הזה.

ביקורים וחברים

הביקור היה בסימן ביזינס (Waze). אני בא לעבוד (ועובד קשה כשאני בא) אבל רוצה גם לפגוש את המשפחה והחברים שזה לגמרי בצד של הפלז׳ר. ברור, שאני מנסה להספיק כמה שיותר וכמובן, מצליח רק באופן חלקי. תמיד יש מישהו שאתה רוצה לפגוש וזה בסוף לא מסתדר. קצת תחושה של פספוס אבל אני יודע שאשוב ברבעון הבא. כיוון שזה כבר הביקור השני שלי בארץ, אני לא יכול שלא להשוות אותו לביקור הקודם. בקודם, התלוותה אלי הבת שלי, מיה, ולכן תיכננתי אותו לפרטים, כולל איפה היא תישן בכל יום (סבא, סבתא, חברים), עם מי היא תפגש, וכיוב׳. כפועל יוצא, די תיכננתי גם את הלו״ז שלי. הפעם, כיוון שהייתי לבד השארתי יותר מקום לספונטניות – בדיעבד, קצת יותר מדי. יש דברים שעדיף לקבוע מראש, כמו למשל … 

ח1 במשבר גיל הארבעים

לשמחתי הצלחנו לארגן מראש מפגש של חברי קבוצת הווצאפ ״ח1 במשבר גיל הארבעים״ – חברי לכיתה בבית הספר היסודי בורוכוב בגבעתיים (כיתה א׳ עד ח׳). אגב, בניו יורק כל שנה מערבבים את הכיתות, כך לא ייתכן מצב כזה שילד ישאר עם אותם חברי כיתה לאורך שנים. הטענה המקובלת שזה גם טוב וגם רע (מחד אומרים שעוזר לילדים יכולת לפתח קשרים חדשים ואף לשכלל את כישורי ה״מינגלים״ האמריקאים המפורסמים, מאידח שזה מונע את העמקת הקשריםאז אומרים).

הפורום התחיל די במקרה, כשנאספנו 3 או 4 חברים לפגוש את המדריך המיטולוגי שלנו מהנוער העובד, שבא לביקור חטוף בארץ. המדריך חזר לברלין ואנחנו נשראנו עם חשק לעוד.למרות שעברו יותר מעשרים וחמש שנה (!?), כאילו רק אתמול בערב רקדנו ביחד במסיבה של כיתה ו׳, או נפגשנו ב״גן העיגול״ וקישקשנו את עצמנו לדעת עד שבסוף סגרנו את הערב ב״מפגש הסטייק״. אחד הדברים ששמתי לב כבר בתחילת המפגשים זה שיש את אלו שזוכרים ויש את אלו שלא. אני לא. אבל אני כן מה״נזכרים״ – אחרי שה״זוכרים״ מספרים את הסיפור, אני בדרך כלל נזכר שבאמת כך זה היה, וזה רק מחזק את האמון שלי, שהם אכן זוכרים טוב:

  • את ״מפקדי הבוקר״ – שבוצעו ע״י מנהל בית הספר ברחבה, דבר שנשמע היום כמו איזה משהו בסיגנון צפון קוריאני.ֿ

  • את מי החרימו,  באיזה שנה ולמה?

  • על אותה הפעם ששיחקנו כדורגל ברחבת האנדרטה (הרחבה היתה ״המגרש״ של השיכבה שלנו – האנדרטה לניספים או לנופלים (שוב, אני אינני זוכר, ואולי פבין יכול לעזור פה) שהיתה השער של הקבוצה האחת, והקבוצה השניה הסתפקה בשער של שתי אבנים גדולות). איך באותו המשחק כדור פגע למישהי בפרצוף והעיף לה את השן החוצה?
  • ועוד ועוד ועוד

הפורום המשיך להתכנס במקומות שונים, ואף התעצם עד שכיום מונה 11 ילדים בני 40. אני כבר מחכה למפגש הבא. קצת תמונות.

whatsapp-image-2017-01-30-at-4-05-04-pm
סרפד, מר אבניאל הצעיר, שפסטא, רמאה, שכוז, פבין, שירה, לירן, שוורצי, פריזנט, שרה-לי

TLV

אפריים קישון תמיד הצחיק אותי מאוד. סרטו האהוב עלי ביותר הוא ״ארבינקא״ (מומלץ ללחוץ על הקישור ולראות חיים טופול, בתפקיד הגיבור, בטלן-צ׳רמר תל אביבי שהקדים את Big Lebowski ב-30 שנה, מפריע בחינניות לשוטר (אזולאי) במילוי תפקידו). בהמשך הסרט טופול שר את השיר ״מי תכנן את תל אביב״ (מילים: דידי מנוסי, לחן: דובי זלצר), שמסתיים בשאלה ״אז למה כולם בכל זאת רוצים דווקא לגור בתל אביב?״
ובכן, טופול, קישון, חברים, מפקדים, וקוראים אחרים – כשמגיעים מבחוץ יותר קל להבחין שמה שקורה בתל אביב, גם ביום אבל בעיקר בלילה, ובמיוחד באזור רוטשילד/אלנבי, זה לא יאומן. יש עשירות ממנה יפות ממנה, ויש גדולות ממנה, אבל אין אחת כמוה. תל אביב.

wp-1486095563539.jpg

 

Inside Out

בניו יורק הטמפ׳ נעות סביב האפס מעלות סלציוס, בין 10- ל- 10. בחוץ קר ולפעמים מושלג, יש רוחות חזקות מאוד, ופעם בחורף בערך, מגיעה סופה אמיתית ואף אחד לא יוצא מהבית שבוע. בנוסף, הטמפ׳ הן בפרנהייט, ככה שלא תמיד ברור בדיוק כמה מעלות בחוץ, אבל זה לא משנה – קר ממש. כבר יצא לי לפדל בלילה על סיטי-בייק CitiBike (סוג של תל-אופן ניו-יורקי) במינוס 5 מעלות, מתחנת הרכבת הביתה, וכל מי שמכיר אותי יודע שבארץ רק מלחשוב על זה הייתי עלול לחטוף ברונכיטיס (א׳ חום או לא א׳ חום?).

אמאמה, בארץ יותר קר לי. לא –  לא התבלבתי. למה? כי בניו-יורק קר בחוץ, ובארץ קר בפנים. ברב הדירות בארץ, קר בתוך הבית. ולראיה, אנשים לובשים בבית שלהם חולצות ארוכות, סוודרים, ז׳קטים, ואפילו מעילים – כן, בתוך הדירה שלהם ממש. זה קצת מוזר אבל כיוון שלא עבר הרבה זמן אני זוכר את קו המחשבה הזה – נכון שקר בדירה, אבל חורף עכשיו אז זה הגיוני. אז לא – אין סיבה. ברוב הבתים בברוקלין גם כשבחוץ קפוא – אתה יכול להסתובב בבית יחף עם חולצה קצרה.
בגלל שאני נמצא הרבה יותר בפנים מאשר בחוץ, אז בארץ, באופן ממוצע יותר קר לי מבניו-יורק. מ.ש.ל.

אגב, גם כשאנשים יוצאים מהבית לקור התל אביבי, הם בדרך כלל גם לא לבושים מספיק חם. בקיצור, חברים, חממו עצמכם , ובמיוחד את הדירות שלכם!

עד הפעם הבאה.

 

ינואר 2017 – שבוע 22-25

כבר שהתחלתי עם הבלוג ידעתי שזה הולך להיות קשה״מה אעשה אם לא יהיה לי על מה לכתוב?״ להפתעתיהבעיה אינה שאין מה לכתוב אלא שאין זמן לכתוב. וכך, כל שבוע שאני לא כותב, נערמים להם נושאים נוספים לכתיבה שרק מצריכים עוד יותר זמן, וחוזר חלילה.

אז היום בתפריט:

  • נתחיל ב- DMV. אזהרה: לא לבעלי לב חלש
  • יום הולדת 9 של מיה
  • חופשת הסקי הראשונה של הבנות
  • תמונות פטריוטיות ממסיבת סוף השנה של Waze בניו יורק

DMV – אזהרה: לא לבעלי לב חלש

ישנן שתי רשויות בירוקרטיות שאמריקאיות באמת חוששים מפניהן ואף שונאים. הראשון והברור זה ה IRS – מס הכנסה – או בשמו המלא Internal Revenue Services, והשני, הקצת פחות מוכר מחוץ לאמריקה, הוא ה DMV – סוג של משרד הפנים/תחבורה – Division of Motor Vehicles. מספר מימים (מה זה מימים?) להכניס אותכם לאווירה…

עד עכשיו שהיינו שוכרים אוטו הייתי משתמש ברשיון הישראלי שלי, וזה בסדר. אבל יש מגבלה לא ברורה של זמן ולא לעולם חוסן ויש דברים שבשבילם חייבים רשיון מקומי כמו ZipCar ובכלל, באמריקה, הרשיון הוא תעודת הזהות שלך. אז החלטתי לעשות רשיון. שלוש המשוכות בהשגת רשיון נהיגה בניו יורק:
(א) קורס חובה של 5 שעות (וככה גם קוראים לו – Five hours course) שבו מלמדים אותך מה מותר ומה אסור. פשוט נרשמתי והלכתי. אפילו היה קצת מעניין ובמפתיע יש מספר חוקים חשובים ששונים מהותית מבארץ.
(ב) מבחן תאוריה – די דומה לבארץ, רק קל יותר. למדתי 40 דקות בדרך הבייתה בסאב וואי וזה הספיק.
(ג) טסט, או באנגלית Road Test. זה כבר לא פשוט…
קודם כל, צריך להרשם מראש – הטסט הפנוי הראשון באזור שלי היה חודשיים קדימה! נרשמתי. אבל יש גם קץ׳. את הטסט אסור לעשות באוטו שכור אלא רק באוטו פרטי. אין לך? תשיג אחד. אז הגבריאלים טובי הלב (שוב המשפ׳ המאמצת שלנו) השאילו לנו את המכונית שלהם. אבל זה לא מספיק. אומנם מותר לי לנהוג עם הרשיון הישראלי, אבל אסור לי לנהוג לטסט. מה?! כן, ממש ככה. לטסט אני צריך שמישהו יביא אותי, ולא סתם מישהו אלא מישהו עם רשיון אמריקאי יביא אותי. למה? ככה! אז סינג׳רתי את רועי – חבר טוב לב מהעבודה ונסענו. בדרך, החבר הזכיר לי בדרך, שמותר ליצבור עד 15 נק׳ רעות בטסט (טעות קטנה=5, בינונית=10-בינונית וקריטית=15). הגענו למקום.

עמדו שם כשישה טסטרים משועממים שלא עשו כלום (אז למה חיכיתי חודשיים בטור?) ניגש לאוטו שלנו זה שנראה המרושע מכולם – בחור גבוהה, שמנמן, שחור ומבוגר שמלמל משהוא שפענחתי כ״תכנס לאוטו״. נכנסתי, נחגרתי, כיוונתי המראות, ועשיתי את כל הבולשיט שאמרו לי שצריך וחיכיתי שהמן הרשע ישים חגורה. ״למה אתה לא נוסע?״ הוא מלמל. ״אני מחכה לחגורת הבטיחות״ עניתי והנחתי שזה טריק שהוא עושה לנבחנים כדי להוריד להם נקודות אם הם נוסעים כשהוא לא חגור. המן הרשע שם את החגורה ופלט ״נו, סע כבר״. הפעלתי האיתות, הסתכלתי במראה וראיתי אוטו שהיה די רחוק ונסע לאט – יצאתי (הם יכולים להוריד נקודות אם אתה מחכה יותר מדי). באותה שניה אמר המן ״לא היית צריך לצאת, היה שם אוטו.״ לא האמנתי! ומיד הוא המשיך ״פנה שמאלה פה״. הפניה שלי שמאלה גררה עוד מילמול של ״מה זה היה – ? What was that". לא הבתי מה הוא רוצה. חשבתי שאולי זה בגלל שהייתי קצת קרוב למדרכה, ובכל אופן קיבלתי החלטה באותו הרגע שאני לא אומר כלום ולא עונה לו, רק נוסע ועושה מה שהוא אומר.
אני אחסוך ממכם את תיאור הטסט כולו. היתה לי טעות אחת לא קריטית בפניה ברמזור שמאלה ועוד לפחות 5 פעמים שהוא העיר לי על לא עוון בכפי ״לא הסתכלת פה״, ״לא בדקת בשטח המת״ וכו… ואני, דווקא כן מסתכל (כפי שכתב מאיר אריאל ״הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתחלתי״), אבל נשאר כמו דג – לא אומר לו ״אבל כן בדקתי״ או שום דבר אחר, ממשיך לנסוע.
כשחזרנו המן הקליד דברים לתוך מין מחשבון קטן והוציא לי מה שנראה כמו חשבונית. הגיש לי אותה בשקט. ראיתי שבחשבונית מפורטות הנקודות שירדו לי ולמה:
5 על אי הסתכלות במראה (לא נכון)
10 על המתנה בתחילת הצומת במקום באמצע הצומת בפניה שמאלה (נכון)
10 על אי בדיקת שטח מת (לא נכון)
סה״כ 25

אמרתי לו ״אני מבין שנכשלתי, מה אני צריך לעשות עכשיו?״. המן הרשע יצא מהאוטו בשקט ורק אמר ״תקרא את ההוראות בחשבונית.״ והלך. התעצבתי מאוד, נסעתי להביא את רועי הביתה, ומשם להחזיר את האוטו לגבריאלים. רק שם שסיפרתי לליהי את הסיפור ועברנו שוב על החשבונית ראיתי בקטן למטה…

screen-shot-2017-01-27-at-11-35-12-am

בדקנו באינטרנט ומסתבר שמותר לצבור עד 30 נקודות רעות, אבל אסור לבצע אף עבירה קריטית של 15 נקודות. בקיצור, המן הרשע אומנם היה מגעיל למדי, ואפילו לא טרח לתקן אותי כשאמרתי לו שאני מבין שנכשלתי אבל את הדבר הכי חשוב הוא עשה נכון, או יותר נכון לא עשה – הוא לא הכשיל אותי:) השבוע קיבלתי הרשיון בדואר ואת עינת כבר אני אוכל להסיע לעשות רשיון – מקווה בשבילה שהיא לא תיפול על המן.

יום הולדת למיה שלנו:

wp-1485536400382.jpg

האוצר הקטן בת 9 – ילדה כל כך גדולה שזה לא יאומן.
היא קוראת יותר טוב ממה שאני קראתי כשהייתי בן 13, וכותבת עם הרבה פחות שגיאות כתיב. כיוון שהיא אוהבת את הספרים של אריך קסטנר, היא מסוגלת להגיד לי בלי שום צחוק משפט כמו ״אבא, אפשר בבקשה עוד פת לחם?״. מצחיקה. השבוע, חגגנו בביתנו את יום הולדתה. לשמחתנו, פה לא מקובל להזמין את כל הכיתה הביתה (רוב הדירות בברוקלין קטנות מדי בכל מקרה) אלא רק קומץ קטן של חברות טובות. שיחקנו ״חבילה עוברת״ כמשחק גג שנמשך כשעה ובתוכו היו מקופלים משחקים ומשימות שונות (להכניס נר לבקבוק, לעטוף משהו בנייר טואליט ועוד קלסיקות). אחת המשימות היתה תחרות קפיצה לרוחק מהמקום. כשהגיע תורה של ליבי (הילדה היחיד בכיתה ב׳, השאר בכיתה ג׳) ראיתי שהיא עוברת בס״מ את הקו, והערתי לה. לי אמרה ״כן כן״ אבל לא הזיזה את הרגל אחורה את הס״מ המתבקש. שוב אמרתי לה ושוב לא קרה כלום. היה לה כלכך חשוב לנצח שהיא לא וויתרה על ס״מ. רק בפעם החמישית בערך היא הסכימה להזיז את הבהונות אל מאחורי הקו, קפצה לה והשאירה את כל בנות כיתה ג׳ מאחור. תותחית! מצרף תמונות מהארוע המוצלח.

חופשת סקי ראשונה

חודש לפני כבר הזמנתי את החופשה בדיוק לתאריך של יום ההולדת של מיה 14-16 לינוארסופ״ש ארוך עקב חג ״מרטין לוטר קינג״. הבנות חיכו לזה בקוצר רוח, וכשהם אמרו לי שהן כבר לא יכולות לחכות, אמרתי להן שאני ממתין לחופשת סקי הזאת איתן קצת יותר מ-9 שנים 🙂 זה נכון ושיחכו בסבלנות. באמת, כבר מזמן רציתי ללמד אותן סקי, וזאת היתה הזדמנות נהדרת. נסענו ל Hunter Mt כ 3 שעות נסיעה (ולפחות 4 שעות חזרה בפקקים). יום ראשון הן למדו שיעור עם מורה לסקי, וביום שני ושלישי שיעורי סקי עם אבא. אפילו שכרתי ליום אחד ציוד סקי (במקום הסנובורד שלי) כדי שאוכל להדגים להן דברים, והן קלטו סופר מהר. אחרי שלושה ימים אפשר לומר שהילדות פשוט יודעות לגלוש. ביום השלישי אפילו קפצו קצת, בשביל הכיף.

קישור לסרט שחייבים לראות!

יש משהו שמרגיש מאוד נכון בללמד את הילדים שלך דברים בעצמך, כמו לשחות או לנסוע באופניים. כאילו, ככה זה צריך להיות.

תמונות פטריוטיות ממסיבת סוף השנה של Waze בניו יורק.

בקצרה: אחרי ביקור קצר ב Museum of Natural History, נסענו לשיט לילי בספינה סביב מנהטן. הנוף היה מהמם.

wp-1485537209670.jpg

עד הפעם הבאה, סעו בזהירות…

שבוע 20+21 – חורף קר וזר

שבוע טוב לכולם.

הפעם בלוג משותף שלי ושל עינת, כמו שאומרים פה my spouse לכבוד 2017.
על האג׳נדה שלנו להפעם: נתחיל עם תמונות יפות מהחגים (חנוכה, כריסמס ו New Years), נמשיך עם הסבר קצר על לוחות השנה ולמה אצלי זה מתקשר לתושב״ע, ונסיים בהתפלספות על איך התחושה להיות זר ומה זה קשור לגעגועים.

חגים

אז נתחיל בקצת תמונות…

את התמונות צילמנו בשדרה החמישית, שבכל כריסמס חלונות הראווה של כל החנויות הגדולות מתקשטים באופן יוצא מגדר הרגיל. אגב, חבר מהתיכון, איציק, סיפר לי שהחנויות, ברובן מפסידות כסף על הסניפים הללו בשדרה החמישית בגלל עלות השכירות האסרטרונומית – אבל מרויחות פרסטיג׳. השדרה מפוצצת אנשים, ולא ממש חם בחוץ, אבל בהחלט מרשים ושמח.

ֿצילמנו את התמונות בשדרה החמישית, בדרך להדלקת נר שני של חנוכה בביתם של מוטי ושטרני זליקסון יחד עם הוריו של מוטי שהם קרובי משפחה מצד אימי. קרובים שהפכו מהר מאוד גם לחברים.

wp-1483826415917.jpg
נר רביעי הדלקנו עם חברים (ארז וערבה +2) שגרים בפלורידה וקפצו לביקור בניו יורק, במהופך לכיוון הנדידה הכללי של תושבי ניו יורק לפלורידה בתקופת הקור.

איש קטן גדול

חנוכה השנה יצא בדיוק בתאריכים של כריסמס, ופה בשכונה בברוקליין כולם דיברו על כמה זה מצויין. בשיחה על הנושא ניזכרתי במורה שלי לתנ״ך (ושל 2-3 דורות של צעירים בגבעתיים) שהיה מכונה ״איש קטן״. אינני זוכר את שמו האמיתי ואולי לא ידעתי מעולם (פניה נרגשת לבוגרי תיכון דויד קלעי, איך קראו לו?). למרות שהיה איש מאוד נמוך, בערך 1.5 מ׳, יותר משהיה נמוך היה קשוח, ולעיתים אפילו מפחיד. איש קטן לימד אותנו גם תושב״ע, שממש לא היה הקאפ-אוף-טי שלי. רק שיעור תושב״ע אחד אני זוכר – זה גם השיעור איש קטן התרשם ממני מאוד לטובה. בשיעור זה הוא הסביר איך שלוח השנה העברי בנוי על הירח, לעומת לוח השנה הלועזי שבנוי על השמש. הרחיב על הפער ביניהם שהולך ומצטבר עם השנים ולכן יש שנה מעוברת (עם אדר א׳ ואדר ב׳), והוא הסביר עם קצת חישובים שכל 19 שנה שני לוחות השנה מסיימים מחזור משותף. כלומר, אם בדרך כלל, יום ההולדת לפי התאריך העברי והלועזי יוצאים בהפרש של כמה ימים או שבועות, פעם ב-19 שנה הם נופלים בדיוק באותו יום: ביום הולדת 0, 19, 38, 57, 76, 95. בקיצור ״שיהיה עד 114״.
לכן, חנוכה יתאחד עם כריסמס שוב בעוד 19 שנה, כשמיה תתכנן את חגיגות יום הולדת ה-28 שלה. ואת איש קטן, אני זוכר טוב מאוד, יותר ממורים אחרים שהיו גבוהים ממנו, למרות שעברו כבר יותר מ 19 שנה. אני מניח שאזכור אותו גם עוד 19 שנה, 38 ואולי אפילו עוד 57, אם עוד יהיה עם מי לדבר.

געגוע זר

להסביר מה זה געגועים לא צריך. כל אחד יודע מה זה להתגעגע. למשל להתגעגע הביתה – אחרי טיול ארוך, או לילדים לבן הזוג, למשפחה. למיטה שלך אחרי שישנת יומיים בשטח. להתגעגע לתקופה שהיתה פעם – קוראים לזה גם נוסטלגיה. אני קצת מתגעגע לאופנת המכנסיים המתרחבים (ודי כבר עם הסקיני הזה). בקיצור, געגועים יכולים לגעת בכל החושים, וזה קצת בעייתי כי המילה ״געגוע״ צריכה להכיל כל כך הרבה גוונים של רגשות.

יותר קשה להסביר איך זה מרגיש להיות זר, למישהו שהוא לא. כמו שאומרים ״זר לא יבין זאת״ 🙂
אני מרגיש את זה בדברים הכי קטנים. ביום יום. למשל, שאני הולך לקנות בסופר, אני עדיין לא מכיר את כל המוצרים והמותגים, באיזה טור נמצאות הפסטות או הקורנפלקסים. אבל, עינת כעת הזכירה לי שגם בארץ לא ידעתי. אמת.
דוגמא אחרת – לך תבין את שיטת ה״קרדיט היסטורי״ המעצבנת הזאת ואיך זה יכול להיות שכדאי לך להלוות כסף גם אם כבר יש לך אותו? ועדיף בכמה כרטיסי אשראי שונים!
עוד יותר מביך זה כשאתה לא מבין בדיחות שמספרים – כמו חזרה אחורה בזמן לתקופה שהיית ילד (לצחקק בקטנה? או להגיד שלא הבנתי?)
והמעצבן מכולם – למה, מותר לי לנהוג במכונית עם רשיון ישראלי אבל בשביל להגיע למבחן הנהיגה, אני צריך שמישהו יסיע אותי!?

שבוע שעבר התארחנו אצל החברים המאמצים שלנו, ליהי וגיא (שכבר הזכרנו אותם בבלוג בעבר – נו, האלה מהביקתה בפנסילבניה). בזמן שהבנות השתוללו בחדר, יצא לנו לדבר רגע ברצינות על געגועים. אחרי כמה דקות שיחה, ליהי, בחוכמתה, אמרה שהדבר שהיא הכי מתגעגעת אליו (הם כבר 3.5 שנים פה) זה התחושה של לא להרגיש זר – להרגיש ״בעל הבית״. בום!  כן, פה אנחנו יותר זהירים – שוקלים מילים. בודקים שאנחנו ׳בסדר׳ וחלילה לא מעליבים אף אחד.

לסיכום, לא פחות משהזר מתגעגע לבית, הזר מתגעגע לתחושת של להיות ״בעל הבית״.

2017

שתיהייה 2017 מוצלחת לכולכם באשר אתם (לפי הסטטיסטיקות של האתר המארח WordPress, בשנת 2016 היו לבלוג קוראים בארגנטינה (קלריטה), ישראל, ארה״ב, אוסטרליה (נועם), צכיה (גיא), הולנד (מוריס, זה אתה?), גרמניה (הווינשטוקים), ספרד (גידי ופאולה) ועוד היד נטויה 🙂

screen-shot-2017-01-07-at-11-59-02-pm

 

screen-shot-2017-01-08-at-12-00-42-am