גאוטמלה – חופשה חצי שנתית

כך חלפו להם השבועות, ופתאום אנחנו פה כבר חצי שנה. אחד הטיפים הראשונים שקיבלנו על החורף, זה שהוא ארוך – ארוך וקר. לכן, כדאי מאוד לשבור אותו עם איזה חופשה קצרה למקום חם. התלבשנו על חופשה של שבוע שהיתה לבנות מבית הספר (יש ארבעה כאלו בשנה), גנבנו עוד לפני ואחרי, וכך קוששנו לנו חופשה של כמעט שבועיים. אחרי התלבטות קצרה בין מקסיקו, גואטמלה וקוסטה-ריקה, השוואת מחירי הכרטיסים והתייעצות עם מומחים, הפור נפל – גואטמלה יט יז – וגם הפוסט, כמו החופשה יוקדש לאותה מדינה יפה וענייה במרכז אמריקה.

הטיול

הפעם הלכנו על השילוש הגאוטמלי הקדוש: למרות שהגאוטמלים, כמו רב אחיהם הלטינו-אמריקאים, התנצרו בהשפעת הספרדים, אין הכוונה לשילוש המפורסם ״אב-בן-רוח הקודש״ כי אם ל״אנטיגואה-טיקל-אטיטלן״ שלושת המקומות המיוחדים, היפים והמתויירים ביותר בגואטמלה.

  • אנטיגואה – עיר עתיקה, קולוניאלית יפה ומסודרת מאוד, שבעבר היתה בירת המדינה.
  • טיקל – אתר בג'ונגל עם פירמידות ה״מאיה״ המפורסם ביותר בגואטמלה. שם למדנו על החיים בגוטאמלה של פעם ושל היום, ולא פחות חשוב, עשינו אומגה (zip line) בג׳ונגל שחבל״ז.
  • אגם אטיטלן – אגם יפיפה שסביבו הרים גבוהים וכפרים קטנים. באחד הכפרים הללו התארחנו וישנו אצל משפחה מקומית ועל כך נרחיב בהמשך…

אגב, בשלושת המקומות כבר טיילתי בטיול מוצ׳ילרים של אחרי צבא לפני כ-15 שנה, וחלק מהקסם היה לראות מה השתנה ומה נשאר אותו דבר.

אנטיגואה

אניטיגואה (אנטיקה – עתיקה), אחת הערים הכיפיות לתיירים במרכז אמריקה, היתה בירתה של גאוטמלה כ 200 שנה, עד שרעידת אדמה החריבה אותה בשנת 1773. בשביל להוסיף עוד פלפל, העיר מוקפת בלא פחות משלושה הרי געש, שעל אחד טיפסנו ואף התחממנו בחום גופו (ובישלנו מרשמלו בתוך חור באדמה :). בזכות חבר טוב בשם עדי אופנהיים (שהוא חוץ מחבר הוא גם אדריכל וגם מדריך טיולים לאמריקה הלטינית) קיבלנו המלצה על מלון-מוזאיון-מינזר מדהים. מינזר דומיניקני שננטש והפך למלון לפני מספר שנים בשם Hotel Casa Santo Domingo.

מכל שאר המקומות בגאוטמלה שביקרתי בהם בעבר, אנטיגואה השתנתה הכי הרבה ב 15 השנים האחרונות ובעיקר התעשרה. פתאום יש המון מסעדות של ״הביוקר״ – בסיגנון פיוז׳ן גואטמלי-צרפתי וכיוב׳ במרכז העיר הקטנה הזאת. השוק, אגב, נראה די אותו הדבר.

הקדשנו יום אחד לטיפוס על הר הגעש ״פקאיה״ (Pacaya). בעשרות השנים האחרונות ההר נמצא ברמת פעילות משתנה, לא ממש מתפרץ אבל גם לא לגמרי כבוי. בשנת 2010 ואחר כך ב 2014 ההר נתן הדגמות קצרות למה הוא יודע לעשות, וגם כשאנחנו טיפסנו (כמובן לא עד הפיסגה ממש) ניתן היה לראות עשן, וסלעים שמתעופפים להם מלוע ההר. חלק ממסלול ההליכה שלנו עבר על אזור הלבה שהתקשתה מהמיני התפרצות של שנת 2014.

באחד הימים, יצאנו מהעיר וביקרנו בקואופרטיב של נשים מקומיות שגרות בכפר סמוך לאנטיגואה. מדהים לראות כמה מהר, הנוף העירוני משתנה. חמש דקות מחוץ לאנטיגואה, הבתים כבר לא צבעוניים, הזבל יותר פזור ונראה לעין, ורק הטבע עצמו שומר על אסטטיקה. הנשים שאירחו אותנו סיפרו לנו את סיפורן וסיפור הכפר המרתק. בקצרה, מדובר בכפר טיפוסי, עם הבעיות הרגילות של אלכוהול, מחסור בחינוך ומשאבים. במהלך מגיפה קשה שפגעה באנשי הכפר לפני כ 50 שנים, הם נאלצו למכור את אדמותיהן לטובת קניית תרופות. התפנית הטובה בעלילה היא, שנשות הכפר, יזמו הקמה של קואופראטיב משותף, בו בחרו לשתף פעולה – ליצור בייחד, ולשלוח את ילדיהם ואת עצמן לבית הספר. הגברת שסיפרה לנו את הסיפור (כמובן בספרדית – ופה הייתרון הגדול של מי שמבין ספרדית, כיוון שעל אנגלית אין בכלל מה לדבר), העידה על עצמה שלא ידעה ספרדית, קרוא וכתוב עד שהיתה בת 20 ואמא לשלושה ילדים. עד היום, אדמות הכפר שייכות לגביר העשיר מהעיר הסמוכה ובני הכפר משלמים דמי-חכירה. נסענו אליהן על מנת להתנסות ולראות כיצד הן טוות ואורגות את הבדים הצבעוניים שלהן, אחת מגאוותיה של גואטמלה. כל הבדים עשויים מכותנה, נצבעים ע"י פרחים וצמחים מקומיים ואז נארגים ע"י הנשים. לכל אחת מבנות הקואופרטיב יש סגנון ועיצוב האופינים לה.

אנשי הכפר עדיין חיים בפשטות ובעוני, אבל לפחות זוכים להשכלה בסיסית תודות להתאגדות הנשים הללו.

טיקל

התחנה השניה היתה ״טיקל״, שהיא הפנינה ההסיטורית של תרבות ה״מאיה״ בגוטאמלה. היום, צאצי המאיה הם כ-40% מתושבי המדינה, והם דוברים שפות אינדיאניות שונות, אך רובם דוברים גם ספרדית. אתר המאיה בטיקל, שבו בנויים מקדשים (סוג של פרמידות מרובעות) מרשימים מאוד והוא אחד מערי המדינה שהיו במרכז אמריקה בתקופה הפרה-היספניקה (לפני בואם של הספרדים). באופן מפתיע, אנשי המאיה לא גורשו מהעיר אחרי כיבוש הספרדים, אלא נטשו את העיר בעצמם מאות שנים קודם לכן. ההסטוריונים חלוקים האם עשו זאת עקב בצורת קשה, מלחמות בין השליטים, מלחמת אזרחים, או מסיבה אחרת. מה שבטוח זה שלהיות בן מאיה מהמניין זה לא היה פיקניק. התרבות עצמה הגיעה להשגים מרשימים בחזיתות מסוימות (אסטרונומיה – לוח שנה מדוייק, מתמטיקה – במקביל לערבים הם המציאו את ה״אפס״, ארכיטקטורה – תראו בתמונות), אך ה״פרט״ היה חסר חשיבות לחלוטין. הפערים בין העשירים 2% (האצולה והכוהנים) לעניים 98% (העבדים) היו אין-סופיים, ותוחלת החיים של הראשונים היתה יותר מכפולה. בני המאיה האמינו באל השמש, הירח, התירס וכד' ולכבוד אלילהם הקריבו קורבנות של בע"ח אך גם ילדים ואנשים בוגרים מתו למען מטרה זו. את קורבנות אל השמש המיתו על ידי שליפת ליבם הפועם מתוך גופם.

אגם אלטיטלן

באזור האגם ישנו בשני מקומות שונים – יש לומר, מנוגדים. התחלנו שני לילות אירוח אצל משפחה גואטמלית בכפר קטן ולא מתוייר שבסביבה – פרטים נוספים בהמשך. אחרי כן עברנו לווילה מפנקת על שפת האגם שבה בילינו את שלושת הלילות האחרונים.

אצל המשפחה הגואטמלית והשוק של צ'יצ'יקסטננדו – קטע מתוך היומן של ליבי

״אחרי שהלכנו מהבית השני נסענו למשפחה. בדרך עצרנו לאכול ארוחה לפחות שתי שעות. אחרי שתי שעות ועשרים דקות, היה פתאום פקק שקרה בגלל שהעלו את המחיר של החשמל. (*הכביש נחסם עקב הפגנה). חכינו ואמא בדקה עם הנהג משהו. אחרי 30 דקות אמרנו די, אבא ואמא אמרו שעד שהפקק יגמר, נחפש מלון אחר ובינתיים נהיה במלון הזה. הסתובבנו והתחלנו לנסוע אחורה. אחרי 25 דקות הגענו למלון יפה שאמא ראתה בדרך הלוך. נכנסנו ואמרנו שאם הפקק נפתח, אז תגידו לנו ובינתיים נהנינו במלון. חיכינו. אחרי 4 שעות ואפילו 5, הפקק נפתח. הזמנו מונית. כשהגענו סוף סוף לבית של המשפחה הגואטמלית, פירקנו קצת את הדברים. הלכנו לאכול טורטיות, תירס, שעועית ואני לא בדיוק זוכרת. אחר כך הלכנו לישון.

כשקמנו אכלנו ונסענו באוטובוס שעה לשוק של צ'יצ'יקסטננדו. בדרך באה איתנו עוד אישה מפולין שגם נסעה לשוק. שהגענו לשוק היינו צריכים לקנות לאמיליה מתנה ליום ההולדת שלה. (*אמיליה היא חברה טובה מבה"ס של ליבי ומיה שהזמינה את הבנות ליום הולדתה). קנינו לאמיליה תיק מחרוזים שבתוכו ציפור יפה מחרוזים. לי גם קנו ציפור יפה וקטנה מחרוזים ולמיה ולי קנו גם סיכה יפה לשיער מחרוזים. אמא קנתה לעצמה תיק לא מחרוזים. כל זה לקח לפחות 4 שעות.
שיצאנו הנהג מונית היה שם. הלכנו לאוטו ונסענו עם עוד שני אנשים מצרפת. אבא ביקש שנעצור שניה לראות את בית-הקברות. שהגענו חזרה לבית, ציירנו עם היידי ואמרילי ציורים יפים, אכלנו, ארזנו והלכנו לישון. כשקמנו בבוקר לקחנו את המזוודות וירדנו לג'יפ.״

 

בני מזל שכמונו…(we lucky bustard) – עינת כותבת

לפני שנתיים, כשעלה רעיון הרילוקיישן (איך לעזאזל אומרים את זה בעברית?!), דיברנו רבות, אסף ואני, על כמה אנחנו בני- מזל שיש לנו את זכות הבחירה איפה לגור ובכלל מה מתחשק לנו לעשות עם החיים שלנו.

בגואטמלה, לרוב האנשים, אין באמת ברירה ואין הרבה מרחב בחירה בחיים שלהם. ההשכלה שלהם בסיסית, הם לא יודעים אנגלית, הם מיומנים בעבודות מסורתיות, המדינה עניה ולפעמים יש להם טלפון ואינטרנט ולפעמים גם את זה לא. מצב לא פשוט. התארחנו בבית של משפחה טיפוסית שכזאת, בכפר קטן קרוב לאגם הטליטלאן. המשפחה היא מצאצאי שבט המאיה, ביניהם הם מדברים Cakchiquel ובביה"ס יסודי הם למדו ספרדית.

קרלוס ופטריסיה, שניהם בני 27, הכירו כל חייהם מהכפר ובגיל 17 התחתנו ונולדה להן הבת הבכורה. פטריסיה אומרת שהיה לה עדיף להתחתן מוקדם ולעזוב את בית-הוריה, כי הם 11 אחים במשפחה ותמיד לא היה מספיק מקום וכסף לכל הילדים. היא סיימה רק ביה"ס יסודי (6 שנות לימוד) ואז נשלחה לעבוד. היא רצתה מאד להמשיך ללמוד, אבל לא היתה לה האפשרות. ההורים שלה, גרים ליד הכנסייה של הכפר, מרחק 5 דקות הליכה מבית משפחתו של קרלוס. יש להם שתי בנות. היידי בת 10 ואמרילי בת 9 וזהו. פטריסיה הסבירה לנו שהיא רוצה לאפשר לבנות שלה ללמוד בבה"ס תיכון ולכן עדיף שיהיה להם רק שתיים. הלימודים יקרים ויותר מדי ילדים הם לא יוכלו לפרנס כי צריך לשלם על ספרים ומחברות. הבנות חמודות ומנומסות והן שיחקו וצבעו ביחד עם מיה וליבי אצלנו בחדר. היה תענוג להתבונן ברביעייה הזאת. הם גרים בבניין עם ההורים והאחים של קרלוס.

5 משפחות במבנה מוזר, של חדרים בודדים שבניהם מקשר גרם מדרגות לא גמור. אם רוצים ללכת מהמטבח, שהוא החדר על הגג, לחדר השינה, צריך לעבור בחוץ ובדרך לפגוש את כל הגיסים והאחיינים שמתרוצצים יחפים ממקום למקום. הכל לבנים ובטון, לא מוחלק, חשוף, עם ברזלים שמציצים ומחכים אולי לבניה עתידית. קרלוס הוא שיפוצניק (כשיש בנמצא עבודה) ופטריסיה אחראית על הבית ועל הבנות ועושה תכשיטי חרוזים במיומנות מרשימה, אותה היא למדה מאמא שלה, שלמדה אותה מאמא שלה וכך הלאה. הבנות בחרו שתי שרשראות יפות שעלו לנו 13 ש״ח.

במטבח אין מקרר ואת התנור מזינים בקרשים ומבשלים על גבי לבנים. מכינים טורטיות. קצת כמו מדורה. אין שום מכשיר חשמלי, מלבד מיקסר ישן ונורת חשמל שמשתלשלת מהתקרה. את הכלים שוטפים בכניסה למטבח, בעזרת חביות של מים שמביאים מלמטה, כי במטבח אין מים זורמים (או חמים). האוכל היה פשוט וטעים. קצת עוף, הרבה שעועית והמון תירס, כולל תה תירס מצוין ובבוקר חביתה ופירות. מיה ממש אהבה את האוכל ובעיקר את הטורטיות. כל הכפר די מלוכלך ומוזנח. מבאס להסתובב שם. ישנו אצלם שני לילות וויתרנו לבנות על המקלחת, כי אין בכלל מים חמים בבית.

אני מאמינה שהבנתם את הרעיון, זה נראה שם כמו עזה. היה לי הרבה יותר נוח כשעברנו למלון המפנק שלנו, עם שירות חדרים, מגבות ומצעים ריחניים. יחד עם זאת, היתה לנו חוויה טובה ומעניינת שנזכור כנראה יותר מהמלון ואני מקווה שנחזור עליה בטיולים נוספים. הביקור הזה אפשר לנו לחדור קצת יותר לעומק החיים של הגואטמלי הפשוט. אחרי הביקור בכפר, התחושות שלי אמביוולנטית. מצד אחד החיים שם קשים ומצומצמים ומצד שני, הילדות של היידי ואמרילי בהחלט טובה יותר מהילדות של ההורים שלהם. הם מנסים לשפר את החיים שלהם וכנראה שגם מצליחים, טיפין טיפין. אירוח תיירים שכמונו, הוא הזדמנות להכנסה נוספת.

כיוון שאין עוינות ברחובות והילדים משחקים במגרש הכדורגל/חנייה המאולתר שמול בכנסייה, היה נוח לסכם ולומר שבני הכפר הם עניים אך מאושרים בחלקם. זה היה נוח אבל לא מדויק. היום, יותר מפעם, אולי ה״כפר הגלובלי״, בגלל הטכנולוגיה, האינטרנט והתיירות, המקומיים מודעים יותר למצבם היחסי ולעולם שסביב – הם פתאום מודעים לאפשרויות שיש להם, אבל בהחלט גם לאפשרויות שאין ולעולם לא יהיו להם! 

מה שכן, החוויה הזאת נתנה לנו הרבה פרופורציות. יש לנו הרבה שפע ומזל שנולדנו לחלק הלבן והשבע בעולם והכוס שלנו מלאה הרבה מעל החצי.

עד כאן הפוסט להשבוע. שיהיה סופ"ש נעים

מודעות פרסומת

תגובה אחת על ״גאוטמלה – חופשה חצי שנתית״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s